sheshe

"היא"    או   הסרטים מהם יצאתי באמצע… או    יום שישי את יודעת

 

בסינמה סיטי כשאני רוכשת כרטיס אחד בצהרי יום שישי אחד, ובעצם כמו בכל יום שישי אחר בשבוע, אומרת לי המוכרת בקול מודאג, נשאר רק מקום אחד בשורה 12 כיסא 15, ובשורה 10 כיסא 9… שורה ארבע באמצע, אני אומרת לה כמעט בעצבים. צעירים מתעלמים מהשורות הראשונות, שמתי לב, ותמיד פנוי שם. ובאולם? יחד אתך בדוחק חמישה צופים.

 

בשישי האחרון, בשעה 15.20 הוקרן הסרט נפלאות החושים. קומדיה. רומנטית. צרפתית. אומרת המוכרת, הרבה אוהבים את זה. "סבבה", אני עונה.

יושבת בסרט, צריכה לשירותים, מפנטזת על הסושי שלא הספקתי לאכול, פרסומות. נו, נראה בגוגל מה אומרים על הסרט. בגוגל אני מגלה שראיתי את הסרט לפני 3 שנים בפרדס חנה. זה לא בעיה בשבילי לראות סרט פעם שניה ושלישית אני חושבת לעצמי בעצלנות (עכשיו לקום..). עוברת על הסרט בזיכרוני, והסיכום, הסרט לא שווה צפייה נוספת. יוצאת מהאולם, כדי לגלות, שעברו הימים בהם הייתי מסתובבת לי חופשי בין האולמות עד שהייתי מוצאת סרט לשביעות רצוני. הכרטיסן אומר, אין בעיה, תחזרי לקופה, יחליפו לך. חוזרת לקופה, המוכרת אומרת לי, שבאולם 15 יש "היא". חכי! אני אומרת לה לפני שהיא מנפיקה כרטיס. אבדוק בגוגל. לא ראיתי. והיא עוד מוסיפה בצער, "סרט כבד". כבד זה טוב, אני עונה. היא בטח מתכוונת שצריך לחשוב.

איזבל הופר(ט) מככבת. היא עוד בחיים? חשבתי לעצמי. לפני כארבעים שנה ראיתי אותה ברוקמת התחרה. הליהוק שלה – לא כריזמטית. נקודה. אם הייתי מאלה שצועקים, הייתי צועקת למקרין שיחדד את הפריים. מרוב שרצו להעלים הקמטים שלה, הסרט יוצא מפוקוס. בסך הכל בת 63. באמת לא גיל. סרט טוב. מעניין, מותח, קפצתי מהכיסא בבהלה, ואפילו שקלתי לעבור לעמוד בקצה האולם, כמו ב 1995 כשתלמידים הכריחו אותי לראות את "ספרות זולה", והלכתי לקולנוע בכיכר דיזנגוף, וברגע של הזריקה בחזה ממש קמתי ונצמדתי לקיר בקצה האולם באימה…

פעם נוספת זה קרה לי בקניון בחיפה באחד מסרטי הארי פוטר. הסאונד הבוקע מכל העברים הבהיל  אותי. לא עמדתי בזה ויצאתי.

קניתי עיתונים. הארץ, ידיעות ומקור ראשון לאיזון כדי לקרוא מה כותבים על טראמפ. הכתבה הראשית במוסף השבת של ידיעות, הבן של שמעון פרס על אביו.  Seriously   ? את מי זה מעניין. כבר כשפרס היה חי הוא לא עניין ואם לא הצעירים שמתרפקים בבדיחות על הקשישים, אף אחד לא היה חושב עליו. ועיתון הארץ עם העיצוב המרובע שלו מדכדך ולא מזמין לקריאה. שינסו עיגול.

מתי יבינו בעיתונות הכתובה שקהל הקוראים שלהם הזדקן, צריך פונט גדול, ופחות כתבות פתטיות על נשים מבוגרות שרואות את החצי המלא של הגיל, והן מדגמנות אופנה. אין מה לעשות. סקס הולך עם גיל צעיר טוב יותר מאשר עם בנות 60 פלוס. במקום ליהנות מיתרונות שיש לגיל הזה, כמו חוכמה, יישוב דעת, אנחנו נדחפים למגרשים בהם אין לנו סיכוי.

וזה מה שהטריד אותי כל הסרט "היא", מי יטרח לאנוס, ולחשוק כל כך באישה בגיל הזה. לא אמין. ואם כן, אז למה לטשטש קמטים.  הסרט מביא פרופיל מעניין של אישה. הבעיה שהוא גדוש בפרטים שמתאימים ליריעה של ספר.

בכלל אני מודאגת שכמו כל שבוע גם הפעם אטמון את העיתונים בפח, בלי לדפדף אפילו.

 

אבל היינו בסרטים מהם יצאתי באמצע. הייתי בת 16 באיזה קורס או סדנא באיזה קיבוץ בצפון, והקרינו שם את "זורבה היווני". ראיתי עד הסצנה שבה באות מקוננות לבכות על זקנה שעומדת למות, ובאותו זמן! נכנסים אנשי הכפר לקחת את החפצים המעטים שיש לה בבית. כלומר לבזוז אותה כשהיא עדיין חיה. (בערך. משו כזה.) לא עמדתי בזה. יצאתי.

פעם שניה שיצאתי הייתה ב"תפוז המכני" של קובריק. נסענו משדות ים שם גדלנו מספר חברים לקולנוע בעיר הגדולה חדרה. על ההתחלה, כשהחברה בועטים בהומלס קשיש, והחבר הראשון שהיה לי, צחק בפה מלא, יצאתי באימה מהאולם. לימים, כשלימדתי קולנוע, גיליתי שהסרט מהמם ביופיו. עד היום בכל פעם שאני עוברת במנהרות אני נזכרת בסצנה ההיא.

פעם שלישית יצאתי מקומדיית רוק של טוני, בערך זה השם, שכחתי השם מרוב שהיה מפחיד. הגיבור גיהץ חבר שלו בערך. יצאנו מהר מהסרט. חברתי אורית, ואני. אורית מתה כבר עשרים שנה. ליאונרד כהן מת אתמול. כבר לא אראה הופעה שלו. החמצת חיי.

בדרך הביתה, שש בערב, כביש 2. אחרי נתניה, האוטו מת. גרר הביא את האוטו למוסך ואותי הביתה. בחושך שאתה לא רואה את עצמך.

והיום הזה דווקא התחיל טוב. רציתי לשים לק כתום מחווה לדונאלד, אבל האדום יין היה יותר שווה. שיעור היוגה היה סבבה. המטפל הפסיכותירפיסטי אקזיסטנציאליסטי שלי, שמטפל בי חינם במסגרת הכשרתו כמטפל אמר לי כמו תמיד כמה אני מעולה, ואז הסרט, והגרר. והחושך.

בקיצור, שונאת חורף.

 

 

 

השאירו תשובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם. שדות נדרשים מסומנים ב *

תגובה *