געגועים לכלב צדיק

לפני חודש הרדמנו את הכלב שזכה למספר רשימות שפורסמו בעיתון וקטעים ביוטיוב בעודו בחייו, כך שעכשיו נותר רק להגיד שלום. הכרנו כשגרנו על הים בנחשולים. על החודש הראשון גילינו שבדו הצמוד שלנו גרה כלבת לברדור מהממת ביופייה ושמה היה בהתאם – בל. היו לה שני גורים מתוקים ולבנים, אבל יותר מכל היה לה מחזר זכר שנראה בדיוק כמוה. לברדור שחור פחם דובי ענק, עם לב של פרפר ושמו בישראל – דולבי.

כדי להיות הראשון שרואה אותה מתעוררת בבוקר והאחרון שאומר לה לילה טוב, הוא עבר לגור אצלנו. הילדים רק התחילו להתחנן שנאמץ אותו והפסקתי אותם. ברור. בבית שלנו היו שתי כניסות, המון דשא וים. היה לו סדר יום עמוס. בל הייתה סוחבת אותו בבקרים לבריכות הדגים, ובצהריים היו חוזרים עייפים, רטובים ומסריחים מאושר. בל הראתה לו איך הופכים את הפחים במלון נחשולים. איך ממתינים בנימוס לבשר שאנשים עושים על האש בחוף, והוא היה מוצץ לה במסירות אין קץ את התוך של האוזניים בשקיקה. איחס, זה מה שגם אנחנו חשבנו, אבל הם חשבו שזאת אהבה. בל הלכה לעולמה כעבור מספר חודשים בנסיבות מצערות. בעליה קשרו אותה בחוץ, ושכחו להשאיר לה מים.

את כל האהבה הגדולה והזמן שהתפנה הוליך דולבי אלינו. אמא שלי הייתה אומרת שהוא עושה קונצים, כשהיה מסתובב על מקומו תוך נפנוף הרצועה שלו בים. סתם משמחה. הילדה הייתה מטיילת איתו בכל המשק כשהיא מחזיקה את הרצועה בצד אחד והוא היה מחזיק אותה בפיו בצד השני… לא קשור!

כשגרנו בקיסריה קשרתי לממטרה חבל ארוך מאוד בשבילו. יום אחד יצאתי לראות מה שלומו. אני מסתכלת על הממטרה, סורקת את החבל על הדשא, מחפשת את הכלב, ומה אני רואה? בקצה של החבל והדשא הוא יושב. בדיוק על הקצה של החבל! מתוק כזה. לא קשור!

הוא אהב לעשות את צרכיו על הפרחים הכי יפים בקיסריה. בכניסה לקאונטרי יש גינת פרחים מהממת, הוא היה מרחרח עד שהיה מוצא את הפרח הכי אדום וריחני, ומוריד אותו ביציקה.

הייתי בחו"ל בקיץ האחרון, הוא גסס וחיכה לי כדי להיפרד. אמרתי לילדים, שחבל, תרדימו אותו. בני בן ה 26 מירר בבכי אצל הווטרינר שדמע גם הוא כי הכיר את הכלב עם הולדתו בשגר מיוחד של לברדורים בחיפה.

זה לא ההספד הראשון שנשא בני לחיות בית. כשהיה בן 10 נפל לנו חתול שהיה גוש צמר לבן ועצום, מחלון קומה שלישית בראשון לציון שם גרנו. צילום הרנטגן הראה שבר בחוט השדרה, והרופא בבית החולים הווטרינרי בבית דגן אמר שהוא יהיה סיעודי, אם נחבר לו גלגלים במקום רגליים אחוריות, וננקה לו את הצרכים. בדיוק אני. ביקשתי מהווטרינר שיחכה עם ההרדמה, הילדים יחזרו מבית ספר, ונבוא להיפרד. הילד הג'ינג'י עמד מול הכלוב ובו הבונבון היפהפה מביט לתוך עיניו באהבה, והילד בגרון חנוק סופד לו, היית חתול טוב… וכולי.

בלילות הקיץ הייתי מכוונת עלי דולבי מאוורר, שירגיש בהפלגה. הייתה לו מחלת הנפילה, היה נופל, מפרפר, שריריו היו נתפסים בנוקשות, עיניו מתגלגלות בחוריהן… הייתי אז נשכבת עליו כולי, שרה ומלטפת אותו עד שנרגע.

כשהייתי מרוצה, למשל, כשהבית רחוץ ונקי, וכל אחד מהילדים בחדרו עם הטלוויזיה המחשב וענייניו, הייתי צועקת "מותק!" מחריש אוזניים על הדולבי שלי. כל אחד מהילדים חשב שאני קוראת לו, והיה עונה מחדרו, מה אמא. הייתי נבהלת. בכלל שכחתי שהם בבית… אוהבת אתכם, עניתי חזרה. הילדה אמרה שזה לא בסדר שאני קוראת גם לה, גם לאחיה וגם לכלב אותו דבר, מותק. אבל לכלב אני לא מסמסת! עניתי.

אין מה להגיד בשנים האחרונות דולבי היה מכונה של רעש. נחירות של בית חרושת, לא היה מתיישב אלא  מתמוטט על הרצפה מעצלות, עודף משקל וסטלנות. היה קם רק כדי לאכול. בגלגול הבא הוא יהיה בטח מבקר מסעדות נהנתן. כי בגלגול הזה הוא היה נוער גבעות. לא יודעת למה, זה מה שהוא היה. מסור, טוטלי, והיה מתאים לו כיפה ומסורת.

פעם קראתי כתבה על איזה סוג של כלב מתאים לאיזה סוג של אדם. פודלים למשל הם משמחים, לכן מתאימים לילדים, כלב רוח הצר והסגפן למשל, לא מתאים לאנשים מדוכדכים. כך לברדור הוא רגיעון לאומי. כדור שינה.

עד היום כשאני מנסה להירגע, לפני בדיקות או דיקור סיני, אני מעלה בדמיוני את התמונה הבאה: אני פשוטת איברים, בעיניים עצומות על חוף הים בנחשולים, בביקיני בצבע גוף שלי, החול חם, השמש נעימה, וערימה ענקית של דולבי ישנה דבוקה אלי,  כשהנשימות שלה מרגיעות את שנינו. האושר בהתגלמותו.

שמתי לב שפתאום התחלתי לבקר בקביעות, מדי שבוע, דודה אחת, שלא רוצה למות (סתם!), בת 90. אחות אימי. פתאום ראיתי שאני נהנית לשבת אצלה, שיחות במסלול כוכב, על החיים, על המתים, על הכל ועל כלום. כמו השיחות עם דולבי. רק שהדודה לא עושה קונצים. רק בלינצ'ס.

 

8 תגובות on געגועים לכלב צדיק

  1. טליה
    12 בספטמבר 2014 at 2:50 pm (4 שנים ago)

    כתוב נפלא ומרגש.

    הגב
  2. מירילי
    11 בספטמבר 2014 at 6:34 pm (4 שנים ago)

    הרגת אותי.מצחוק ומעצבות.

    הגב
  3. אלכס
    8 בספטמבר 2014 at 11:36 am (4 שנים ago)

    הייתה לי הזכות להכיר את הצדיק הזה,נשמה יתרה,גוש חביב ומגושם שהיה ספק מקפץ ספק מתגלגל עם הפריזבי בין שיניו. אי אפשר היה להישאר אדיש אליו. נראה ששמר על תרי"ג מצוות ורובן בסתר שקרנו ממנו באשר דשדש. יהי זכרו ברוך:)

    הגב
  4. ידיד
    7 בספטמבר 2014 at 10:21 am (4 שנים ago)

    הכרתי את דלבי. כלב נשמה עם לב זהב. כשהגיע מן הסתם לגן העדן של הכלבים – כמתחייב מאופיו וממעשיו הטובים – אני בטוח שהוא התאקלם מהר. הסיבה פשוטה: היה לו גן עדן גם עלי אדמות. ורדה, "אמו המאמצת", אחראית לכך וכמוה "אחיו" ו"אחותו" ואפילו "אחותו החורגת" שיינה. כמויות האהבה שהוקף בהן, החום, החיוכים, ההתפעלויות מקפיצותיו כחוגה סביב עצמו עם הרצועה בפיו.
    חיוכו המיס לבבות. את הלב שלי. את הלב של כולם.
    דולבי, יא כלב נשמה, כשאני מתגעגע אני מציץ בתמונות שלך. תעשה לנו מקום שם למעלה. הא?

    הגב
  5. אורנה
    6 בספטמבר 2014 at 2:51 pm (4 שנים ago)

    ורדה אני בשוק שככה בין כל שאר הדברים שהתרחשו הקיץ גם דולבי הלך לעולמו….מה ?! עצוב, עצוב !!!

    ומה זה סיפור הזוועות ההוא על הכלבה של השכנים שקשרו אותה בחוץ בלי מים ?!

    והחתול הבונבון הלבן שהיה לכם.

    כמה עצב בסיפור אחד שקוראים בשבת. ):

    טוב, אני קמה עכשיו מתנערת בנענועים כמו הכלבים והולכת לחפש אופטימיות… (:

    שיהיה טוב. ומקומו של דולבי שמור לתמיד !

    נשיקות …

    הגב
  6. יורם מרקוס
    6 בספטמבר 2014 at 12:48 pm (4 שנים ago)

    זיכרונות על הכלב האהוב. מחמם את הלב…

    הגב
  7. צביקה וולפו
    6 בספטמבר 2014 at 12:07 pm (4 שנים ago)

    דולבי כלב ים משוטט בין מתרחצים מחפש ריגושים ואוכל לפעמים,

    דולבי כלב ים חבר קיבוץ נחשולים אהוב ומוכר בשביל אני בדרך! אל הים,

    דולבי ז״ל

    הגב
  8. ענבל
    6 בספטמבר 2014 at 11:31 am (4 שנים ago)

    דולבי גדול הממדים. הליכתו אטית ואפו מרחרח לכל עבר. איך היה לפתע קופץ ומרקד ימינה ושמאלה מטה מעלה כשחגורה סגולה בפיו. החגורה לגביו היתה קשר וטיול ביחד.
    ורדה דולבי היה לך רע וחבר נפש. יחסר גם לנו.

    הגב

השאירו תשובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם. שדות נדרשים מסומנים ב *

תגובה *