פסטיבל זיכרון יעקב

פסטיבל זיכרון יעקב

ומה בפסטיבל? שיטוט כמו נחיל רוגש של נמלים, ולהזכירכם, נמלה זאת החיה הכי סתומה, לא יעילה, מבולגנת, מתרוצצת לשווא, ואף פעם גם לא נרדמת.

בכל יישוב יש איזה בית שזרוק לו במרכז, חזותו בדרך כלל אומללה, ואתם תוהים מי מתגורר במקום בו אתם חולפים, מבלים או מבקרים באופן קבוע. בתל אביב זהו בית האונייה למשל, בית במעין משולש רחובות דהוי, שספק אם מישהו חי שם.

במרכז זיכרון יעקב מונח מדרחוב ציורי קסום, ששיאו הצפוני נחתם בגלידת אלדו. מעל הגלידה בניין שתריסיו אפורים, חסרים, מרפסות ישנות, שאולי תהיתם מי גר שם. אז זהו. אני גרה שם בדיוק. מעל.

אם מרימים את העיניים מציורי הקיר של דמויות הענק המלקקות גלידה, אפשר לראות אותי נדחקת כולי אל מחוץ לחלון, סיגריה ביד אחת, כי בבית אסור לי לעשן, וקפה בכוס חד פעמית כדי לחסוך שטיפות כלים.

ולמה אני מספרת את כל זה עכשיו? כי כבר שנים שאני נוסעת בכל פסח לכל מיני פסטיבלים, החל מהפסטיבל הראשון בניצנים, בומבמלה (וגם בשני, שלישי… דרך הריינבוי, "וואק אבאוט לאב" על כביש חוצה ישראל, נומיינד בים המלח, והנה, לראשונה פסטיבל קל"ב.

יומיים של פסטיבל פסח בזיכרון יעקב נפתחו מדי בוקר עם הכרזתו של אלון גל, הקואצ'ר הלאומי, שמסתובב מלוא גובהו בצומת רחובות זו שמתחתי, ומכריז ברוב הדרת אל רמקול גדול: פסטיבל זיכרון יעקב נפתח באופן רשמי עכשיו. נשמע כמו רמקול, לא טרחתי להציץ בחלון. ההכרזה שלו נשמעת פומפוזית כמו של בן גוריון בהקמת מדינת ישראל, עד שהבן שלי המשיך אותו בחגיגיות: מעגן מיכאל – בעד. מעיין צבי – נגד…

זאת הדירה השביעית שלי בשבע השנים האחרונות. זה סיפור ארוך שקיצורו שהנה אני כאן. אבל הוא הולך ככה – גדלתי בשדות ים, הייתי המחזור הראשון שלמד בבית הספר חוף הכרמל במעגן מיכאל. רציתי שילדי ילמדו גם כן במעגן מיכאל ולכן עזבנו את ראשון לציון לטובת נחשולים. אחרי שנה בנחשולים הבנתי שאני יכולה ללכת לבד לים וגם לכל מקום אחר והתגרשתי. זה היה לפני 7 שנים. 5 דירות עברתי רק בנחשולים, דירה אחת בקיסריה, גם היא בצנטרום של העיירה, ועכשיו, חצי שנה כבר, זיכרון. לב האקשן. 7 דירות זה מספר לא טוב, אם קראתם את "נ'" הסיפור הקצר של סטיבן קינג בקובץ סיפורים האחרון שלו. 8 הזוגי הוא מספר מעולה. לכן אני עושה מאמצים, בעיקר בראש, שדירתי השמינית תהייה גם אחרונה, גם יפהפייה וגם על הים. כי אם הכל בראש, אז אפשר לשים שם מה שרוצים.

הרעש וההמולה מתחת לחלוני הם בכל השעות ובכל הימים. רעש, אבק ולכלוך, עד שאיכות השמיעה שלי ירדה באופן מדאיג. ולחשוב שהבוקר הזה נפתח בשעה תשע בטלפון מחברתי ענבל מנחשולים, המתלוננת שהיא יושבת על הדשא שלה, שליד בריכת הדגים הפסטורלית, שותה קפה, ואיזה עורב עושה לה רעש עם הקריאות שלו. מה את אומרת? אני מתפעלת ממנה, בואי נחליף, אני אקח את העורב ואת את הרמקולים, השוטרים והמשאיות שמנסים לדחוק לכאן פסטיבל.

אהבתי דווקא פסטיבלים שנוסעים אליהם רחוק, רוכשים בדרך מצרכים, עוברים אצל חברים לקחת אוהל, אבל עכשיו? שהפסטיבל תוקף אותי מכל מרפסת? מישהו צריך לדעת שזיכרון לא בנויה להכיל 30,000 אורחים שבאים אליה מאילת, ירושלים וחו"ל. אין מקום כאן חברים. אי אפשר לזוז. ראיתי מלמעלה. ריחמתי עליכם. אימהות צעירות המתינו כשילדיהן עשו צרכים בחדר המדרגות שלי.

ומה בפסטיבל? שיטוט כמו נחיל רוגש של נמלים, וזה המקום לומר, שנמלה זאת החיה הכי סתומה, לא יעילה, מבולגנת, מתרוצצת לשווא, ואף פעם גם לא נרדמת. אורחי הפסטיבל נעצרים ליד נגנים מקומיים, הרכבים לרגע, כמו למשל, רוסי ששכחו אותו מתחת לחלוני, בסוכות האחרון, והוא מנגן מאז את אותה מנגינה שפעם כה אהבתי שוב ושוב ללא הפסקה…

ביום השני של הפסטיבל התקשרה טלי כדי לאכול איתי ארוחת בוקר. בקושי שמענו אחת את השנייה. רעש כמו בחתונה. כיוון שהאוטו שלה עומד טוב באדום לבן ואין היום רפורטים, התנדנדנו אל חנות הבגדים, שאני נוהגת לפטרל ליד חלון הראווה שלה עם הכלב שלי, השארנו שם 4,300 שקלים. יחד! אחלה פסטיבל.

התגעגעתי כבר לערבים, בהם מכל האזור, רק האוטו שלי נותר עומד בדד ברחוב הנדיב. כי פעם, לפני הפסטיבל, הייתי נעלבת ומרגישה נטושה על ידי כולם, שסיימו לבלות, וחזרו לבתיהם, משאירים אותי לצפות בדתיי שבת חגיגיים המגיעים לבית הכנסת הגדול.

בלילה חלמתי שאני "מורידה" את האקורדיוניסט עם רובה צלפים.

1 תגובה on פסטיבל זיכרון יעקב

  1. מירילי
    11 בספטמבר 2014 at 6:51 pm (4 שנים ago)

    העיקר שאת בזיכרון ושאת הפסטיבל האחרון הרחיקו לרמת הנדיב!!

    הגב

השאירו תשובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם. שדות נדרשים מסומנים ב *

תגובה *