לא איכפת לי שנהייתי דומה לאימי

כאן אני דומה לכל הנשים במשפחה

כאן אני דומה לכל הנשים במשפחה

האמת לא איכפת לי שנהייתי דומה לאימי. אני רק בשוק כל פעם מעצמי בראי. לאן בדיוק נעלמתי.

לפני 10 שנים כשנפטרה נראיתי אחרת! סבבה. אני לא מתלוננת. היא הייתה אישה יפה וטובת לב (כמוניJ, ובכל זאת, נראיתי אחרת. השיער שלי אף פעם לא צמח מעבר לקו הכתף. לא היה לי צל של קמט בפנים. לא היו לי שערות לבנות, בטח לא בגבות. זה גם יפה בעיני מה אגיד לכם.

נכון יש את שלושת הרומנים הנאפוליטנים, של אלנה פארנטה שהמדיה מדוות שכל העולם קורא עכשיו? נו, אז גם אני סיימתי את השלישי בחודש הראשון שיצא בעברית. מה אגיד לכם? רומן רומנטי. סבבה. לא משהו שהייתי משווה לספרות שתישאר לנצח, אבל הדברים שם מחלחלים. זה כמו נרקיס וגולדמונד של הסה, רק עם נשים בנות תקופתנו. ספרים מצוינים, שיהיה ברור.

אז אחרי שלושת הרומנים, ואחרי כל הספרות הפמיניסטית שקראתי, אני מביטה בעצמי שוב בראי. נזכרת איך הספרית אומרת לי בחלחלה, מה, שערה לבנה בגבה? זה ממש לא לעניין! או ממש הגיע הזמן לעשות שורשים. אני אוהבת את העיניים שלי הכי כשהן לא מאופרות. הכחול בהיר וצלול אז יותר. אני אוהבת את הצדעיים המלבינים. ברור שהספרית תגיד שזה לא לעניין להזניח, יש לה אינטרס כלכלי כאן. אבל מי אומר שזה "להזניח"?

כל קבלת עצמך כפי שאת, היצמדות לנישמתך, למהות. לאותנטיות, זה הולך טוב בספרים, (כשלא רואים!), על פנים של אנשים אחרים. אבל יש משהו כל כך נקי ואותנטי בפנים נקיות, ובשמחה טבעית.

אני מחשבת את חיי לאחור. אני אחיה עד גיל 90. זה דברים שיודעים. מגיל 80 אני לא עושה ולא מנסה וגם לא מעוניינת לנסות שום התעמלות. גיל 70 נראה לי שאפסיק לחלוטין להתאפר, או לצבוע שיער. אולי 75. בכל זאת כשאני מדגישה את השפתיים באדום, ואת העיניים בשחור ואת השיער בצהוב, מתקבל מראה שמח ומלא חיים, כמו שאני באמת בפנים.

אבל מי שמביט בי מאחור?

השאירו תשובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם. שדות נדרשים מסומנים ב *






תגובה *