יובל עילם מכין חיילים , לחיי המלחמות שבדרך

לחיי המלחמות שבדרך

(זאת הכותרת שניתנה לכתבה על קורס כושר קרבי במוסף השבת של העיתון "חדשות",29.12.1989. כשכתבתי את הכתבה לפני כמעט 30 שנה זה היה סטארט אפ. מי שמע אז על קורס מאורגן לכושר קרבי לפני הצבא… היום? בלחיצת כפתור בגוגל נפרשים בפנייך אלפי קישורים, כתבות ואתרים בעניין)

 

כותרת המשנה: הדרך ליחידה מובחרת עוברת, בין היתר, בחולות צפון תל אביב. יובל עילם לוקח לשם ילדי קצפת ותמורת 75 ₪ לחודש, עושה מהם לוחמים לעתיד. מה רע?

 

ורדה לץ

 

במעין בוקסה בצד, כותרת: הג'ובניק

יובל עילם: "החבר'ה האלה רוצים להיות טייסים, ואם לא אז באחת מהסיירות המובחרות, וזהו. כל סטייה מהמסלול, אם משהו ישתבש, יכולה לגרום להם נזק נפשי עצום. אז אני מכין אותם. השמעתי להם קלטת שבה מספר חבר שלי ממכון וינגייט על מה שקרה לו. הוא למד בבית הספר הריאלי בחיפה, ורצה ללכת לקורס טיס – הרקע שלו חשוב, כדי שיידעו שהוא לא סתם אחד, אלא ממש כמוהם. גם הוא היה בטוח שאם לא טיס, אז הוא הולך לאחת הסיירות. התערב הגורל וטרף את הקלפים, ובחופשה הראשונה שלו מהצבא הוא נפגע בתאונת דרכים, משהו בריאה, אולי לא משהו רציני, אבל קרבי הוא כבר לא יוכל להיות. והנה, בחור כזה מצא את עצמו בחיל תחזוקה, מסיע כל בוקר משאית ובה סוכר, ריבה ואורז. את מתארת לך איזה שוק זה בשבילו.

"כשאתה קרבי, ואת זה אני אומר מניסיון, אתה מלך העולם. אתה בא לבסיס, לארוחת צהריים או משהו, שואלים מאיפה אתה, ואתה אומר את שם היחידה המובחרת שלך, מורידים בפניך את הכובע. בפירוש. אז יש לי בעיה עם זה: מצד אחד אני מכין אותם להכי טוב, ומצד שני אני תמיד אומר, שהדבר הכי גרוע שקורה, גם הוא לא נורא. כדוגמא הבאתי את הבחור מוינגייט, שסיפר איך היה בדיכאון, לא ידע מה לעשות עם עצמו, התבייש ממשפחתו, מהשכנים, ומכל מי שידע שהוא ביחידה מובחרת. הוא היה פשוט עם האף באדמה, עד שיום אחד לקח את עצמו בידיים, עשה את העבודה בחשק, המציא כמה שיפורים בתפקיד שלו, ובסוף סיים את שירותו כחייל מצטיין, והוזמן לבית הנשיא, והנשיא לחץ לו את היד".

 

אחרי שרכשו בעשרה שקלים את חולצת הטריקו עם הכתובת "חוג הכנה לצה"ל", ושילמו 75 שקלים לחודש, כולל מע"מ, עוברים התיכוניסטים שלושה אימונים בשבוע, וגם שיעור שבועי עיוני. המאמן, המורה ומדריך: יובל עילם, יוצא יחידה מובחרת בצה"ל וסטודנט לחינוך גופני במכון וינגייט. "הילדים שמגיעים אלי," הוא אומר, "הם באמת הקצפת של הנוער. בפירוש העילית, מבתי ספר יוקרתיים, חרוצים,  לא סתם ראש קטן".

מתוך כ-500 תלמידים שאימן עילם, 130 הגיעו ליחידות המובחרות ביותר בצה"ל. "ומובחרות בעיניהם", אומר עילם, "זה לא גולני או צנחנים, אלא יחידת החילוץ של חיל האוויר, סיירת מטכ"ל, הטופ שבטופ. ומדובר ביחידות שאחוז הנשירה מהן הוא גבוה ביותר, משהו כמו אחד מתוך 30 מובחרים שהתחילו את הקורס, גם יסיים אותו".

 

עילם בעצם מכניס צבא משלו לצה"ל, ושומר עם חניכיו על קשר גם כשהם לובשים את המדים. חניכים שהם כבר מפקדים בצבא נוהגים לצלצל, שואלים מה חדש ואת מי הוא שולח אליהם הפעם. אחר-כך, ביחידה, גם המפקד וגם החייל יודעים ששניהם למדו אצל עילם. "אבל זה לא הופך אותם לחברים," מדגיש עילם, "כל אחד שומר על התפקיד שלו".

 

עילם, 25, הוא כבר חלק מהנוף הקדם-צבאי. ארבע שנים הוא מכשיר חיילים, מעביר אותם אימונים קשים, קשים אפילו מהרמה שיש בצבא, רק בלי השפלות ובקול נעים ומרגיע. עילם הוא תופעה שקשה להתעלם ממנה, וצה"ל אכן אינו מתעלם. לפי בקשתו, הוזמן עילם לפגישה עם מפקד מחלקת הדרכה בצה"ל, האלוף דורון רובין. "היו לי המון נושאים לדבר אתו עליהם", הוא מספר, "אבל תפסת מרובה לא תפסת, אז התמקדתי אתו בבעיות הגב. אמרתי לו שאם לוקחים חבר'ה שהולכים להעביר טירונות, ומסבירים להם איך לטפל בגב בסוף מסע אלונקה של 20 קילומטר, ולא רק לשחרר ידיים ורגליים, זה ישפר את כוח המילואים של צה"ל. חצי צוות אצלי בצבא לא יכול לישון על מזרן בגלל כאבים בגב, היו חייבים מצע קשה".

 

לעילם יש ניסיון עם בבעיות גב. "את הילדים שלי אני מלמד לשחרר גב על-ידי שכיבה על הגב ומשיכת הברכיים לחזה, או הזזת ברכיים מצד לצד, והכיף שלי הוא לשמוע מטירונים שמפקדים שלהם, שהיו גם הם תלמידים שלי, משחררים את הגב כמו שצריך."

 

האלוף רובין שמע לראשונה על עילם בבית, לא בצבא. "שני הבנים שלי למדו אצלו", הוא מספר, "שניהם היום ביחידות מובחרות. הילדים מעריצים אותו. הוא הריץ אותם בחולות, הם חזרו מזיעים ומלוכלכים הביתה, ומעריצים אותו. ואנחנו משפחה שתמיד עושה ספורט, שוחים ורצים, אבל הילדים הלכו ליובל כי זה אתגר, הם רצו ליחידות קרביות, וזה לא פגע בלימודים. תעודות הבגרות מעידות על כך".

 

גם ראש אכ"א, האלוף רן גורן, שלח את בנו ללמוד אצל עילם, והיום הוא משרת ביחידה מובחרת. "אני לא יכול לחשוב על שום דבר רע שיכול לקרות בחוג כזה", אומר האלוף רובין, "אם אפשר היה לעשות את זה דרך בית-הספר, זה בכלל היה טוב. זה בעצם מחליף את הגדנ"ע בימי הזוהר שלו, ואת תנועות הנוער והצופים. פעם הגיעו יותר מחושלים לצבא, החיים בעבר היו פחות מפנקים".

 

במקלט של הבניין שבו הוא מתגורר מעביר עילם את ההרצאות, מלמד בקבוצות של 15 עד 20 נערים. הצטרפתי לאימון ביום קר וסוער במיוחד. התלמידים מחכים לו בחצר, לבושים גופיות דקות ומכנסיים קצרים. "גשם ורוח זה נפלא", אומר עילם, "רק עוזר לחישול". באימון, בגן הציבורי, יורדים כל החניכים, ועילם ממולם, לשבע שכיבות סמיכה. אחר-כך אותו דבר, רק בירידה איטית איטית. ועכשיו, אומר עילם, לעשות שכיבות סמיכה כשהידיים מונחות כף מול כף, כשקצות האצבעות של היד האחת נוגעות באצבעות היד השנייה.

 

עילם מדגים, החניכים מנסים אחריו, אבל כולם נופלים על האדמה, לא מסוגלים לרדת אפילו פעם אחת. עילם לא מוותר, "עכשיו לעשות רווח יותר גדול הין הידיים. ועכשיו עם הרגליים בפיסוק", ואחרי חצי דקה הפסקה (ל"טלטל ידיים") הם יורדים שוב לשכיבות סמיכה, הפעם רגל על רגל, ובחצי עמידה, כשהישבן למעלה, "עכשיו ביד אחת, ואפשר גם ביד השנייה".

 

הנערים באים ברובם המכריע ממקומות כמו הרצליה פיתוח, רמת-השרון, צפון תל אביב. ח"כ רן כהן, אל"מ במילואים, חושש שחוגים קדם-צבאיים כמו זה שמדריך עילם יעמיקו את הפער החברתי בצבא, משום שרק בני השכבות המבוססות יכולים להרשות לעצמם לשלם  בעבור השירות המיוחד. "פניתי לשר הביטחון ולשר החינוך", אומר כהן, "דרשתי שידאגו לכך שלפחות אלה שרוצים הכנה צבאית פיזית ונפשית, ואינם יכולים לשלם, יוכלו גם הם לקבל הכנה כזאת. אולי במסגרת הגדנ"ע".

 

"אני מאמן את כל מי שמגיע", מתגונן עילם, "הסיבה לכך שהחוגים האלה מתנהלים רק בצפון תל אביב ולא בעיירות הפיתוח, היא לדעתי פשוט מפני שעוד לא קם חוג כזה בעיירת פיתוח. צריך משוגע לדבר, כמוני, שיגור שם ויעשה שם חוג. ואני גר בהרצליה פיתוח, ויש לי מספיק עבודה פה". כדי לחזק את טיעונו הוא מגייס את הביוגרפיה שלו. "לא הייתי ילד שמנת, אני בן למשפחה חד הורית. הורי התגרשו עוד כשהייתי קטן, וכל החינוך, כל מה שיש לי, קיבלתי מאמי, שהיא בעלת תואר דוקטור לפילוסופיה מאוקספורד, ומאחי הגדול, שהוא היום עורך דין. להם אני חייב את כל מה שאני היום, גם את הסבלנות ואת האהבה לילדים האלה. אמי לא חינכה אותי למיליטריזם, אבל היא עוסקת באומנויות לחימה כבר 20 שנה, מתאמנת בקרטה ובג'ודו. לפני שבועיים הכנסתי לחניכים הגנה עצמית וקרב מגע, על-ידי מדריך קרטה. צריך את זה לא בהכרח לצבא, אלא בכלל, כדי שלא תהייה להם הרגשה שהם קורבנות פוטנציאליים".

 

עכשיו הוא מארגן את הילדים למשחק מחבואים בנוסח צבאי: על הגג, היעד המבוצר, עומד צופה של האויב והטירונים אמורים להתגנב לעברו מבלי שירגיש בהם. בתום המשחק, הלקחים: "שלוש וחצי דקות נתתי לכם להתחבא, ותוך חצי דקה לא היה פה אף אחד. למה? למה נתתי לכם שלוש וחצי דקות, שזה המון זמן? תחשבו. הרי אני יודע שתוך חצי דקה אפשר להיעלם, אבל מה החוכמה? לפעמים מתחבאים ממש מצוין, רק מה, לא חשבתם איך תצאו מהמחבוא. בזמן הזה כדאי היה יותר לתכנן. אולי לעלות על הגג, לראות מה בדיוק רואים ממנו, ואיפה כדאי להתחבא".

 

הוא נעזר גם בדוגמאות מניסיונו הצבאי. "במחבוא צריך לא לזוז, או לפחות לא לעשות תנועות מהירות. פעם, במדבר, קלט אותי בדווי ממרחק של 700 מטר, רק בגלל שהוצאתי את הראש מאחורי סלע, הצצתי והחזרתי אותו מהר. ממש לא האמנתי שהוא ראה אותי, אבל הוא הצביע לגששים שילכו לכיוון שלי".

 

תומר שי הוא חניך של עילם. הוא בנו של שמואל שי, איש הרדיו הוותיק, אך הוא כבר מוכר בזכות עצמו, בעקבות תכנית הטלוויזיה "קשר משפחתי", שבה הוא מגלם תמיד תפקידים של הבן המוצלח, היפה, האחראי, זה שהכל בא לו בקלות. הוא לומר בבית הספר תלמה ילין, במגמה לדרמה. "שנאתי את המורה להתעמלות ואת כל מה שהמורה להתעמלות מסמל", הוא אמר. "לקראת הצבא החלטתי שאני חייב לעבוד על כושר, כי אני רוצה להיות קרבי, בסיירת. אני מנסה כמה שיותר לא להיות בשטחים, והסיירות כמעט לא נמצאות בשטחים. כבר חשבתי להירשם למכון כושר, ואז שמעתי על החוג של עילם".

 

שי הפך למעריץ נלהב של המדריך. "אני ממש מודה לאלוהים שהתמזל מזלי להגיע אליו. הוא פשוט ציפור נדירה, בחור נפלא. בזכותו הפכתי ממש לחולה כושר וספורט. קניתי אפילו מוט לתלות על הדלת ולהתאמן, כי בזה אני חלש. ואם בריצה הראשונה רצתי רק 700 מטר, ועוד שני קילומטר עשיתי בהליכה, היום, בסך-הכל חודש וחצי אחרי, אני רץ ארבעה קילומטר וממש לא מרגיש אותם".

 

  • לא מצחיק אותך שכולם עוצרים באמצע הריצה ומסתכלים פתאום על השקיעה?

 

"לא כשיובל עושה את זה. הוא אדם מאוד מיוחד. חוץ מזה, אם אומרים לך לרוץ סתם, או במקום מגעיל, או בבית-הספר, זה משגע. אבל על הים זה אחרת, הנוף שם נהדר. אבל הכי חשוב לדעתי זה דווקא ההרצאה ביום ראשון. יובל סיפר פעם, שכששירת בצבא ב-1969 עשו להם דברים נוראיים. הם רצו 60 קילומטר בעליות לירושלים, בלי להחליף את אלה שסחבו את האלונקה. נורא לא?"

 

  • החוג לא מפריע לך ללימודים?

"בתלמה ילין יש הפקות, וחוגים אחר-הצהריים, סדנאות לאיפור, והאמת שזו הקרבה רצינית. אני נוסע לשם באוטובוס, שזה שעה וחצי רק הלוך. בחזרה יש לי טרמפ, לכולם כמעט יש שם רישיון. אבל אני עושה את זה, וזה כיף".

 

איתי עינב מרמת-השרון, גם הוא חניך של עילם, לומד במגמה פיסיקלית. "יובל בא לבית-ספר בשיעור חברה", הוא מספר, "אמר שזה מופנה בעיקר לבנים, הסביר את מטרת החוג, חילק לנו דפים ודיבר איך יכין אותנו גופנית ונפשית. כעבור שבוע באה אליו כחצי כיתה. אני פשוט רוצה ללכת ליחידה קרבית".

 

  • למה בעצם?

"כי יש לי מוטיבציה, ואני גם קצת ציוני. אני גם אוהב להציב לעצמי מטרות. לפני החוג רצתי חצי מרתון, שזה 21 קילומטר, עם עוד חברים. גם היום אני ממשיך לרוץ, עד למרתון הבא בעוד שלושה חודשים".

  • מה השפיע עלייך במיוחד בקורס?

"יובל השמיע לנו הקלטה של שיחה עם חבר שלו, שרצה טיס והגיע לתחזוקה, עלי זה נורא השפיע. אם זה היה קורה לי, לא יודע מה אני הייתי עושה. היום, אחרי ששמעתי אותו, אני מוכן לזה איכשהו, יודע על אפשרות כזו, ויודע מה אעשה. אמשיך להיאבק, אראה את הצדדים הטובים, איך אפשר להסתדר עם אנשים שהם תת-רמה, אדע להסתדר יותר בחיים".

 

לעילם יש תיקים גדושים עם מפות מפורטות של חוף הים, מסלול הריצה של חניכיו, וכן הרצאות כתובות שאותן הוא מעביר בשיעור העיוני, בימי ראשון. למשל, דף "יציאה הביתה", שכתוב בו: "נותנים לך, תיקח, אף פעם אל תעשה חשבון של בשבת הבאה יותר נוח לי". הרצאה נוספת, "מה עושים כשהולכים לאיבוד?" 1. נרגעים, בכל מקרה תדעו שאתם קרובים מרחק 3 – 5 דקות נסיעה ממקום יישוב. 2. באופן כללי עליכם להגיע לכביש החוף".

 

יש גם טופס מיוחד למלא אחרי האימון, "טופס הארכת אימון", שבו כתוב: "ולסיום, האם נהנית מהאימון?" עילם מארגן לחניכיו טיולי אופניים, ואחרי טיול מתיש כזה כתב החניך עמית פלג, בטופס הערכת האימון: "יובל הוא החונך המושלם לצבא… אחראי, רציני, מתוחכם. הגיוון והתרגילים הם חלק מהקסם של החוג".

 

אחרי טיול האופניים ציפתה לחניכים הפתעה בצורת קרטוני גלידה שקנה עילם מראש. "אני לא מבקש על כך כסף נוסף בסוף החודש", הוא אומר, "זה חלק מההוצאות של החוג. ואני פשוט עושה להם מה שתמיד חלמתי שיעשו לי".

 

  • למה ההתעסקות הכפייתית הזו בכושר שלך ושל הילדים האלה?

"בצבא הייתי קצין אימון, האחראי על הכושר הגופני של היחידה שלי, ולפני הצבא הייתי ספורטאי, כדורסלן בהפועל תל אביב ורץ למרחקים ארוכים. וכושר זה עניין שבדם. בתיכון יצאתי לריצות של 15 קילומטר, גרתי אז בבית של שש קומות, והייתי עושה את כל המדרגות בספרינטים, ואחר כך עושה את כל המדרגות על רגל אחת. אני אוהב את זה, אוהב התמודדות ואתגרים אישיים".

 

  • אתה זוכר את ההתחלה, את הריצה הראשונה שלך?

"ועוד איך. זה היה בכיתה ד'. עד אז לא עשיתי שום ספורט מיוחד, אבל הייתי מופרע, ויום אחד עצבנתי כנראה נורא את אמא שלי, אז היא אמרה, אם יש לך כל כך הרבה מרץ, תלך החוצה, תרוץ קצת. זה היה יום שרב, ורצתי ארבעה קילומטר. אחרי הריצה גיליתי עולם חדש, הייתי רגוע לחלוטין, שליו. נכנסתי למוזה כזו. של לוקח הכל בשקט, לא נלחץ, ומאז זה אובססיה בשבילי. בכל מזג אוויר אני רץ, וזה רק נחישות והחלטה. אם במקרה לא אצא לי לרוץ, כי ביליתי עם בחורה עד אחת בלילה, אז אני רץ אחרי זה. אישית, אני רוצה להשתפר, אבל אם לא בא לי יום אחד, אני לא מעניש את עצמי למחרת. החוכמה היא להקשיב לגוף ולנפש, ולא לעשות נגד הגוף. אין לי יומרות להיות אלוף, אני פשוט עושה את זה בשביל הכיף".

 

  • איך העסק שלך הולך מבחינה כלכלית?

"מבחינה כלכלית אני עובד רע מאוד. המחיר הריאלי היה צריך להיות 120 שקל לחודש, וזה אומר כל איש מקצוע. אני עושה הכל מסודר, ויש ביטוח לילדים, וההוצאות רבות. אם העסק, ואני לא אוהב את המילה הזאת, יגדל, אני אוריד את כמות הילדים. בינתיים זה מה שאני עושה. אני לא צריך יותר כסף".

 

עילם הוא יוצא יחידת החילוץ של חיל האוויר, "ואחרי המסלול ביחידה מובחרת, אחרי שנה וחצי יש ירידה בכושר הגופני, כי הלחץ קטן ועובדים פחות חזק, לכן החלטתי לרוץ ולהתאמן שלוש פעמים בשבוע, וחוץ מזה יש לי שמונה אימונים בשבוע עם הילדים, בארבעה ימים. פעם הייתי במילואים, ויום הריצה שלי יצא ביום כיפור, וזה הרי תירוץ טוב לא לרוץ, ואני גם לא אוהב את ההפגנתיות, לרוץ דווקא בים הזה. אז קמתי בארבע בבוקר, ורצתי חמישה קילומטר ב – 22 דקות, כי כדי להשתפר אסור לוותר לעצמך יותר מדי.

 

"הרעיון הוא לחנך את החבר'ה האלה כמו בני אדם, כי אם ילמדו לעזור, להשקיע, להיות אמינים, להתייחס אחד לשני בכבוד ולהתמיד, יהיו לא רק חיילים אלא גם אנשים יותר טובים. לכן בחופשות אנחנו מתנדבים לפעילויות חברתית, צובעים בבתים של זקנים ונכים. אני מסביר לילדים כמה זה חשוב, ואומר שאני אעריך מאוד את מי שישתתף בזה".

 

  • במקום כושר גופני והכנה קשה לשירות צבאי, אתה לא ממליץ על טיול בחו"ל?

"זה לא סותר. אני ממליץ מאוד על חו"ל וחופש לפני הצבא, אבל אני מייעץ להם איך לשמור על כושר גופני גם שם"?

 

 

 

 

השאירו תשובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם. שדות נדרשים מסומנים ב *






תגובה *